הפעם יצאנו לטרק רק עמית
ואני. והפעם החלטתי לנסות לכתוב כמו גבר – ענייני, בלי להכביר בפרטים קטנים, ובלי
להכנס לקטע הרגשי. בדיוק כמו שעמית היה כותב. אם היה כותב (עידו לא נחשב כי הוא
גדל בסביבה נשית. הוא באמת מנסה ולא מצליח). הסיבה לכך היא עניינית-גרידא: אני
רוצה לגוון ולהגדיל את מאגר הסגנונות שלי.
מוקדם בבוקר עזבנו את כר הדשא המקסים שעצרנו לחנות אליו בערבו של היום
הקודם. חקלאי איטלקי שאך זה סיים לקצור את הגידולים בשדה, איפשר בנדיבות רבה
למטיילים כמונו להחנות ללילה על הכר שלו. ולא רק לנו. תמורת עשרה יורו כמובן.
אחרי נסיעה קצרה ופתלתלה, החננו את הרכב במגרש חניה סמוך לנקודת
היציאה לטראק, כשהילדים עדיין ישנים. היו שמועות שהחניון הזה חינמי, אבל לא כך.
איטלקי לא חקלאי ניגש אלינו, והיה ברור שהוא מתלבט כמה לגבות מאיתנו. הוא מדד את
הפנים התמימות שלי ואת הפנים הלא מגולחות-כבר-כמעט-שבועיים של עמית והלך על הממוצע
בינינו: 14 יורו.
התחלנו את הטיפוס בגובה 1844 מטר, בטמפרטורה של 6 מעלות. כאן יכול היה
לבוא תיאור מפורט איך התלבשנו לקראת המסע, וכמה מהר הורדתי את כל השכבות, אבל אני שומרת
על ענייניות.
אז עלינו, ירדנו, עלינו, עלינו, ירדנו, עלינו, ירדנו, עלינו,עלינו,
עלינו, ירדנו, ירדנו, עלינו, עלינו, עלינו, עלינו, עלינו, עלינו, עלינו, עלינו. לא
קל.
לשמחתי ולמגינת ליבו של עמית, השמש לא הפציעה בין העננים עד שהגענו
למעלה. וגם למעלה. אבל כמו שעמית אומר – מידת השמחה בין שנינו תמיד נשמרת קבועה.
אז הכל רגוע. אולי פה צריך להתנצל שלמרות ההבטחה שלי בעניין הפוסט הטכני, מתפלקים
לי לפעמים רגשות ופרטים קטנים פנימה. התנצלות.
סיימנו את הטיפוס. ככה חשבתי. הגענו לגובה של 2580 מטר בערך. מטר לפה
מטר לשם מי סופר.
נכנסנו ל-hutt
להפשיר קצת, ולהרגיש איך זה כשחם ונעים, לפני
שיצאנו החוצה לאכול את ארוחת הצהריים שהבאנו בטבע המדהים. מדהים – מדהים, קפוא –
קפוא.
אני לא הצלחתי ללעוס את הסנדויץ מהקור המקפיא. היו בטח מעלות בודדות
ונשבה רוח קלילה. מה עוד שהייתי לבושה בשכבה אחת פחות כי הורדתי את הטישרט המיוזע
ותליתי אותו לייבוש לצד החולצות התלויות של שאר הגברים המזיעים, שבשונה ממני הביאו
חולצה אקסטרה. פעם הבאה.
המשכנו עוד קצת לטפס לרידג'.
תמונות מדברות בעד עצמן. לא
שלא ידענו את זה כל הזמן.
בסוף ההליכה על הרידג' התחלנו לרדת למטה. שזה באופן טבעי אומר קודם
לעלות עוד. אז עלינו, ירדנו, ירדנו, עלינו, ירדנו, ירדנו, ירדנו, ירדנו,
עוד עליה קטנה, וככה התגלגלנו למטה בחזרה לכפר שבו ננטשו ילדינו הרכים
בשעת בוקר מוקדמת.
כמעט עשר שעות ברוטו! (שמעתי את הבנים מרכלים שאם עידו היה
במקומי הם היו מגיעים שעתיים מוקדם יותר).
אחרי שהצלחתי במידה זו או אחרת לכתוב כתיבה גברית – אתנחתה קלה כדי
שאודה שקצת קיטרתי בדרך. בשביל הכיף אבל לא רק. כי למרות הדרך המדהימה והנופים
המשכרים, טראק באלפים זה לא פשוט לבחורה עירונית כמוני. חוצמזה, שעמית לא יחשוב
שאני כזו ג'דאית ויתחיל לבקש ממני להחליף נורות בבית. אז הנה מבחר מבנק הקיטורים שלי:
"מה, חייבים לעלות את זה???"
"זהו, עד כאן. לא זזה יותר. נגמרו לי הכוחות."
"תמצא דרך אחרת בלי עלייה."
"זו פעם אחרונה שלי. אין מצב שאני עושה את זה שוב."
"אז מה אם אמרתי את זה גם בפעמים הקודמות?!"
היה לי מדהים!!!
