טיול הררי בדולומיטים

יום רביעי, 11.9.13, קולפוסקו, הרי הדולומיטים.

"הרים מחודדים מכוסים בשכבה דקה של שלג, כפרים שרויים באמצע יערות וביניהם נהרות מתפתלים, כל סיבוב נגלה בפניך הגלויה הכי מדהימה שתוכל למצוא". על זה סיפר לי אבא בזמנו, אי שם באחת הנסיעות שלנו מאיפהשהו לאנשהו. הוא סיפר לי על מעלליו בצפון איטליה, בהרי הדולומיטים. אז למעשה בכלל לא הכרתי את השם. לכן כל מה שהיה לי לדמיין לגבי הדולומיטים היה משאבא צייר לי בראש. סיפר על נסיעה ארוכה עם חבר לאורך הגבול הצפוני של איטליה, על שבאחד הימים, בזמן הסיאסטה, נסע בכפר, וחיפש מקום לאכול צהריים. הכול היה סגור,אך אחרי כמה זמן מצא משפחה נחמדה שהכניסה אותו לביתם והביאה לו לחמים וגבינות ופסטה ומרק ויין ביתי שבחייו לא טעם. בקיצור, משהו די נהדר. אז אפשר היה להניח שהציפיות שלי מהדולומיטים יהיה גדולות.

                                              לא, אלה לא תמונות שהוצאתי מגוגל, בחיי.

הן נענו. פסטות ויין לא קיבלנו, אך את זה אבא כבר יכול לסדר לנו בתוך הקראבן המצ'וקמק. כל השאר הוגש לנו על מגש של כסף. ביום שלישי, העשירי לחודש, הגענו לקמפינג ליד כפר בשם קולפוסקו באחה"צ גשום ומעונן. המקום הוא בסיס די טוב לצאת לטייל באזור, מכל צד. אבל המזג אוויר, לא היה משהו. אף על פי כן, אבא החליט שלא משנה מה יהיה יוצאים לטייל מחר, כי בכל זאת, חייבים לחוות את הדולומיטים. "אתה בא?" שאל. בלית ברירה, עניתי כן. שיהיה ברור, זה שלא רציתי ללכת, אבל שילוב של המזג אוויר והעייפות גרם לי לא להתנפל על הרעיון, והאפשרות של להשאר בקמפ ולשחק כל היום טניס שולחן עם אמא ולישון ולקרוא הייתה נראית לי סבירה פלוס. אבל בכל זאת, דולומיטים, ואבא, והרים-מכוסים-שלג וכל העסק. אז התשובה הייתה כן. (אבא, אני מנחש שאתה עכשיו מגלה את זה, מצטער...).

אז למחרת בבוקר (יום רביעי, ה11 לחודש) יצאנו למרות שלא הייתי עם לב שלם במבצע. מה ששיפר את מצבי היה שהמזג אוויר היה לא יאמן ובעיקר לא צפוי, יום שמשי מקסים עם מעט עננים, אך ביניהם ענן אפור כהה מעל ההר אליו כיוונו לטפס. התוכנית הייתה ללכת קילומטר ולחפש את הרכבל שיקח אותנו ל  “Jimmy’s Hut”. כן, אתם שומעים נכון, זהו שמו. מג'ימיס עולים להר ואז יורדים. ככה פשוט. אחרי קצת סיבוכים שעוד יותר הוציאו לי את החשק, הגענו אל תחנת הרכבל. עלינו, ומה זה, פתאום, הגיע לי התאבון להליכה מדהימה. לא יודע מה נכנס בי, אך לפתע נכנסתי למומנטום ומצב רוח טוב ודווקא חיכיתי מאוד להגיע למעלה כבר ולהתחיל את ההליכה. הרכבל לקח אותנו לאורך העמק בו היינו, וכל הדרך הנוף היה משגע, אך נגלה בקרוב שהנוף שיגיע כשנגיע לבקתה מגמד את הנוף הזה כמו שהוא מתגמד לעומת הנוף בפסגה הראשונה וכו' וכו'. ככל שעלינו מבחינים בשכבת שלג דקה (כמו שהובטח לי) שירד בלילה ומכסה את כל הרכס והגבעות באזור, משהו פשוט מדהים. זהו, תביאו לי הליכה עכשיו, אני מחסל אותה. אבל קודם שוקו-קפה-התפעלות מהנוף ותמונות קצת (להשוויץ לבנות אחר כך).  Of we go!

שמעתי השבוע רמיזות ואמירות שמציינות שאני כותב באופן מפרט וארוך ומייגע, אז אני אנסה לקצר את זה. ההליכה הייתה מאתגרת, אבל מאוד מאוד מאוד מהנה, חצי מהזמן לפחות כל צעד שלי ושל אבא מלווה בחיוך צרוף של אושר, הנוף משגע בריבוע, השביל 100מם, 100לף וכו', והחברה טובה. עשינו באמצע עיקוף קטן שכלל עלייה של 300 מטר לגובה 2700, פסגה מדהימה אבל שהירידה ממנה הייתה קשה מאוד, כל הדרך לשם ובחזרה בשלג, הידיים והרגליים קופואת ולא קשה בכלל להחליק, אבל ירדנו בשלום, עד שבסוף הגענו.

ההליכה הייתה בינתיים החוויה הכי טובה שלי מכל הטיול ובקלות רבה עוקפת כל הליכה שאי פעם עשיתי. היו הרים מחודדים מכוסים בשכבה דקה של שלג, כפרים שרויים באמצע יערות וביניהם נהרות מתפתלים, בכל סיבוב נגלה בפניי הגלויה הכי מדהימה שאוכל למצוא.

ההסבר הרישמי לשתיקה הפתאומית

רקע: יושבים בקראוון, טליה ואופיר יושבות לצד השולחן, אופיר קוראת, טליה עורכת פוסטים באוף-ליין.
עמית מתכונן להכין ארוחת ערב. מרחב צפוף.

ארוחת ערב בקראוון

... ובמסגרת ההכנות לארוחת ערב הגורלית ההיא נחלץ לו פקק של בקבוק ייין אדום. איטלקי, 5 יורו.
עמית (אחרי שטועם ומאשר את היין): את רוצה שאמזוג לך כוס?
טליה: אני אשמח.
עמית (אחרי שמוזג ומאוורר קצת היין): אפשר להניח פה בלי שזה יישפך?
טליה: כן, בטח. אין בעיה.
עמית מניח כוס יין אדום (0.99 יורו באיקאה), שליש מלאה ע"פ כללי הטכס, בזהירות המתבקשת על השולחן בקראוון לצד טליה והמחשב.

עוברת בדיוק שניה.

כוס הפוכה.
אין יין בכוס.
מקלדת מחשב מוצפת עסיס ענבים ואלכוהול.
מסך מחשב מתחיל לרצד.
בלאק אאוט.
מנתקים מהחשמל.
מנערים את המחשב.
שלולית של יין על השולחן. על הריצפה. על המושב (שהוא גם המיטה של שירה).
מנגבים את המחשב.
מייבשים.
מחכים.
חצי שעה.
שעה.
מתפללים.
מלטפים את המחשב.
מדברים אליו בנימוס.
מבטיחים שזה לא יקרה יותר.
מבטיחים שנשלח את עצמנו לגולאג אם נשתה עוד פעם יין על ידו.
מלטפים שוב.
מכיניסים לחשמל.
מדליקים המחשב.
נאדה.
מסך שחור.
אין אפילו קולות של שטיח.
שביתה.
השתכר המחשב.
טבע ביין האיטלקי.
טבע עם הפוסטים שכבר נכתבו ועם אלה שכברר לא ייכתבו (לפחות לא בזמן אמת).
אין מחשב, אין בלוג.
עצוב....

לזיכרו: מחשב נייד בימים של שיתוף פעולה פורה

Me and her [pr. II]

הגענו ליום שני בבוקר.

We had awesome plans for Ido and dad to take hike while us gals travel the town nearby, hopping coffee houses and reading. But damn rain ruined my day.

כיוון שידענו שאחרי הצהריים יתבהר קצת, ותכננו ליסוע על הכביש הכי שווה באוסטריה בדרכנו לאיטליה (הגרוסלוקנר – את זה אני זוכרת!), מרחנו כמה שעות בבית קפה בעיירה. אופיר תספר מה קרה לי.

She slipped (because she was wearing crocs after a helluva rainy day) and fell on her ass.

תודה, אופיר

Any time Oma.

קצת התבהר, ויצאנו לדרך. שעולה המון כסף (שלושים ומשהו יורו). נסענו באמת בדרך יפהפייה, בגובה עצום, עם נופים מרהיבים.

Too bad we couldn’t see any of it because we were in a FREAKING CLOUD.

באמת לא ראינו ממטר. אבל האמנו לסיפורים שיש על הדרך, וראינו גלויות. ותמיד נוכל לספר שהיינו.

We reached some place that was near a very big glacier.

כיוון שהפסיק לרדת גשם והעננים קצת זזו, החלטנו לרדת אליו. ירידה מאד תלולה אבל נוחה. ובסוף צריך גם לחזור. בעליה. ירדנו. חלקנו.

I won’t sugar coat anything and admit I was cranky. Remember how I might’ve mentioned my dislike for climbing? It lives.

After climbing down toward the glacier and pouting the whole way: just thinking about the warm RV with my dear, dear, book waiting for me, (it should be mentioned the temp was bellow 10 degrees)

 I decided to screw it all and waltz back up by my lonesome and do as I please.

לא מדויק. אני זוכרת שאופיר פנתה אליי ואמרה שהיא מתכוונת לחזור, והיתה תחינה בקולה שאולי אחזור איתה. אבל אני לא נופלת פעמיים באותו טריק. המשכתי אול ד'ה ווי דאון.

היה מדהים, לא כמו החוויה שלהם בטיפוס למפל. למטה למטה למטה היה גליישר מדהים. עם צבעים של גליישר, ונהר עם צבעים של מים של גליישר שהפשיר.

 הטיפוס בחזרה היה מתיש וקשה, אבל היה שווה את זה. אגב, כשחזרתי ללודוויג, מצאתי את אופיר קפואה מקור שם. אבל קוראת.

I had a rocking time reading and munching on breadsticks. That is until my body temp (that was high due to the climb I had to do. Do not forget, I did climb down, just not all the way) dropped and I started hitting hypothermia.

משם נסענו לעיר ליאנץ. את זה אני זוכרת כי פשוט התחלתי לרשום לי בצד. זו היתה הפעם הראשונה שאכלנו ארוחת ערב בחוץ, כי תיכף עוזבים את אוסטריה, ואיך נחזור הביתה בלי לאכול שניצל וינאי בליאנץ. עידו בחר מקום. אכלנו, היה נחמד חוץ מהמנה שעידו הזמין (שניצל וינאי). הפעם חנינו בחניה של תחנת רכבת.

She did not mention that walking back from the restaurant, it begun to drizzle. Us being from Israel, we were naïve, thinking it’ll cease soon. But no. It started to rain. Then pour. Main problem was: we had no idea where we were and how to get back to dear old dry Ludwig. So we ran. In the rain. Through puddles. In weird directions. Getting soaked.

הבהרה. אני לא שכחתי לספר על הדרך חזרה ללודוויג. ידעתי שאופיר תצליח לספר את זה הרבה יותר טוב ממני. כל אחד והכישורים שלו.

We reached Ludwig, changed into dry cloths; tried spreading out our wet ones in the limited space available, and went to sleep.

הגענו ליום שלישי בבוקר. התחלנו ליסוע לכיוון איטליה. ממש על הגבול ראינו את המפעל של לואקר. מאד התרגשתי והחלטנו לעצור שם ולהראות לילדים לאן הגענו. אופס. הילדים עוד ישנו בזמן הזה, מה שמסגיר את העובדה הנוראית שאנחנו הורים לא אחראיים, ונתנו לילדים לישון במיטות שלהם בזמן שיצאנו לדרך.

We love it.

חצינו לאיטליה. אבל זה עוד לא ממש איטליה, כי מדברים שם בעיקר גרמנית. מבלבל. נסענו במיוחד למקום שאוכלים שם אפל-שטרודל. אני יודעת שזה נשמע מוזר לאכול אפל שטרודל באיטליה, אבל כל הניסיונות שלנו באוסטריה נכשלו, ומצאנו אינדיקציה שהמקום הספציפי הזה ממש ממש ממש שווה, ובכלל הבלבית הוא במקור אוסטרי.

We ended up eating pizza.

Let me explain ourselves: while on the search for the strudel, it started to drizzle. Remember the last time that happened? we learn from our mistakes. So we searched for cover. There was none. We saw a bunch of people huddle up somewhere, so we followed suit. We crammed ourselves into the little nook of a store they were all trying to get in, thinking we we’re all on the same page – looking for cover from the rain. Later it turned out we were in line to eat pizza.

אז אכלנו פיצה.

We’re easily pressured…

נראה לי שזהו. זה היה אתמול, יום שלישי. על היום כבר ממש אין לי כוח לכתוב. אולי אופיר?

I froze to death.

So did Ido.

While Shira and the folks were snuggly and warm in their IKEA blankets, Ido and I had to make do with our effing 1CM sleeping bag wanna be blanket while the temp outside dropped like mad.

We would’ve cried if it weren’t feared to freeze on our faces.

וזהו.

Jesus that was longer than Ido’s...

 Bye.

Me and her [pr. I]

Sum-up of past few days by me and her:

אופיר ואני החלטנו לכתוב פוסט ביחד.

So hi.

עבר כמעט שבוע מאז הפוסט האחרון של עידו

Where he mostly described in overbearing detail his trip with the folks.

אנחנו נשתדל לא לחזור על הטעות הזו.

No offense bro.

נהיה ענייניות

Like we’ve been so far.

ביום שישי בבוקר ירדנו מסיפלד לאינסברוק

It was our first “big” city and was kinda boring.

היה ממש כיף (סתם, אופיר צודקת, היה סתמי למדי)

Admittedly, it was very… striking. We walked around the classic European town/city with beautiful artwork and buildings, and in the background there just so happened to be this huge range of humongous snow covered mountains.

 But when you get over that… we we’re no entertained by… walking about.

אז חתכנו לעיר קטנה יותר, האל עם טירול וגם שם השתעממנו. אני לא זוכרת מה חיפשנו שם, אז המשכנו הלאה, חיפשנו מקום לפרי קמפינג, כמובן רצינו ליד אגם, או נהר, או סתם בעמק יפה. בסוף מצאנו את עצמנו במגרש חניה לאוטובוסים.

The next day we walked around the cute town till we reached a place where we could rent bikes for half a day.

מבסוטים יצאנו לדרך

It was pretty cool. The night before it rained, but the day was sunny and crisp. We rode along the river in a valley. (It should be mentioned that each and every city/town we were in so far had it’s respectable amount of bikers – thus the whole… navigating system is build to accommodate said bikers. ) so picture this: a clear valley, a big comfortable bike trail along a crystal blue river, and on both sides green mountain with movie-like sweet houses every now and then. That’s where we rode, people.

אבל כמובן שזה היה פחות רומנטי ממה שאופיר מתארת. ההתחלה היתה סבבית. בעיקר כי ירדנו לאורך הנהר.

It was exactly as “romantic” as I described. Until we had to venture back. Aka – uphill.

אז עניינים התחילו להסתבך. שירה היתה על סף קריסה, אופיר קיטרה, וזה הספיק.

Let’s not forget that Ido panicked from the current bug shower we had to ride through, dad was grumpy because it was hard on us (not all of us are in tip top shape like him, jeesh) and I’m sure mom had a fault there too.

אני הייתי מבסוטה. בלי לעשות שום בעיות.

Sure.

Anyway, moving on: after a hard bike journey (and I mean it was hard. I’m not just saying that) we arrived back in the town and were rewarded with meat.

חלקנו

Dad took us to the butchery that also served various meat sandwiches that were sublime. If meat could be described as sublime.  Which it can’t  - so I’ll say it was pretty good.

חזרנו למגרש אוטובוסים, אופיר התקלחה בסתר בלודוויג, שירה ועידו התקלחו בחוץ (אופיר שפכה עליהם מלמעלה (בשביל זה היא היתה צריכה לעמוד על החומה, כי יש בעיה של גובה) מים מבקבוקים שמילאנו בנהר שזרם לידינו, כי גם ליד מגרש אוטובוסים פה יש נהר)

We then took off in search for our next destination. We drove up a mountain through an endless amount of tunnels till we reached a huge dam that harbored a glistering lake.

(the lake is right in front of us btw)

זה אומר שכבר שבת בלילה.

It’s important for me to mention that for some uncanny reason I had the need to waltz across the damn (shout out to Shira who accompanied me). It took us close to 30 min to walk all its way across and back and it was absolutely not worth it.

אני לא בטוחה שזה המקום לציין שכל ערב מסתיים בארוחת מדהימה שעמית מבשל לנו בקרוואן. זה המקום?

Next day (Sunday)

 we drove (again, back through all those tunnels) to Europe’s biggest waterfall.

התחלנו לטפס.

חלקנו המשיך עד הסוף וחלקנו חזר ללודוויג.

I’ll make some corrections: after I convinced mom and Ido that this hike up another effing mountain was dull (there were many people and the walk itself was no very inspiring) and getting them to agree. We faced dad with the news that we shall not continue. We of course encouraged him to continue the walk by himself while we faithfully await his return. He took the news well, and carried on with the hike. (Sorry to interrupt again,  but I want to remind you of the following:

1.      We walk up mountains a lot. Too much.

2.      I am not in good shape.

3.      My butt still hurt from my last post about our decent to the Disney castle.

4.      My butt was newly hurt from the damn bicycle trip

5.      I do not like walking up mountains. At all. Remember that for future reference.)

And yet, as dad carried on up the mountain, his last dramatic words rang in my head “okay, I’ll go up. It’s not every day we’re at Europe’s  biggest waterfall). Damn him. I changed my mind and started the hike once more.

לא נטרתי לאופיר על הטריק שהיא בישלה. חוצמזה היא מתבגרת, עדיין לא יציבה, מנסה להרשים את אבא שלה

ואולי גם להתחרות בי. אני בוגרת אז ויתרתי ודבקתי בתכנית לחזור ללודוויג. עידו בא אחרי כי הוא ילד סנדויץ מקופח ורגיש.

Some more corrections:

1.      Europe’s “biggest” waterfall is a total sham. It’s lame. It’s not even a freaking waterfall half the time! Just a river. Which, yeah – is nice and all. But I shouldn't have to climb a freaking mountain to see it.

2.      Unlike mom’s assumptions, we did not reach the top. We reached the almost top, saw the top from there, and concluded it was not worth it. Because climbing sucks and the scenery was eh.

3.      Contrary to what mom declared, apparently she did hold a grudge.  Why you ask? It just so happened we reached the not-yet-top top where they sold ice cream that Shira and I both craved after our long and hard walk. But guess what? It seemed mom didn’t feel the compassion to leave us a few measly Euros to treat ourselves. No grudge my ass.

משם נסענו לאני אף פעם לא זוכרת את השמות של המקומות ועמית ועידו לא בסביבה ואין סיכוי שאופיר או שירה זוכרות אז אני יכולה להמציא איזה שם או פשוט להודות שאני לא זוכרת.

הגענו לקמפ, התארגנו, התקלחנו סוף כל סוף במקלחת נורמלית, וכמו בחלום רע כשיצאתי מהמקלחות עידו חיכה לי מחוץ לדלת, עם שתי מטקות ביד וכדור פינג פונג וחיוך מתחנן

I read.

זה מה שאני רציתי לעשות.

We then ate dads righteous food and went to sleep aka read some more then sleep.

BUT WAIT! The night was eventful.

You see: it has started to rain. During the past few days the temp had dropped and the grey menacing clouds rolled in. We went to sleep and were all (even Ido, which says a lot) woke up from the loud pounding of the rain. And it was loud, people. So there I lay, loving the rain, and yet disturbed from the racket it made thinking: “why the eff is it so loud?”. And suddenly, it dawned on my semi-sleeping brain:  the overhead windows are open. O-P-E-N. Meaning the rain had clear access to our lovely home, which we like to keep dry. And being the brave, risk taker I am, I got out of bed. OUT OF BED IN THE MIDDLE OF THE NIGHT. And stood like an idiot underneath the open windows while rain poured down on me at the same time jumping up and down like an moron trying to reach the damn closing handle. (My height was an issue). After getting partially soaked, I headed back to my cot, proud of my huge sacrifice.

I was a hero.

הבהרות

1.      אנחנו אוהבים גשם, ואוהבים גשם שיורד עלינו כשאנחנו במקום סגור, אבל באמת הרעש היה כמעט בלתי נסבל. במיוחד למי שישן עשרים סנטימטר מתחת לגג של הרכב.

2.      הגשם ירד בעיקר על המיטה של שירה, מה שלא הפריע לה להמשיך לישון.

3.      אופיר באמת היתה גיבורה. ועדיין, אני מודה שכשעשיתי את עצמי ישנה והצצתי עליה מקפצת ומנסה לסגור את החלון, זה היה מאד משעשע. היתה בעיה של גובה.

4.      סבים וסבתות – כשאופיר כתבה

"eff"

היא התכוונה

"F"

מה שאומר

“fucking”

אבל חינכנו אותה להיות מנומסת ותרבותית

You’re welcome. 

יום חמישי, 5.9.13 – סיפלד, טירול, צפון אוסטריה

הגיע הרגע אליו חיכה אבא בכיליון עיניים, התכלית העילאית של הטיול, האמ-אמא של הרגעים, הטרק הראשון! כן, זה נכון, יצאנו הבוקר למסע באלפים של אוסטריה.

אתמול הגענו לעיר ההררית המקסימה שאנחנו בה,  Seefeld in Tirol, שבה הסתובבנו (אמא כבר סיפרה על זה). הבנות הלכו לקנות גלידה ואני ואבא נכנסו בהתלהבות לחנות הספורט-טיולים המקומית (עיר זו היא גן עדן לכל חובב הליכות, אופניים, סקי, גולף, רכיבת סוסים, גלישה ברוח, צניחה חופשית ועוד ועוד). יצאנו מרוצים עם שני זוגות של מקלות הליכה יחסית רצינים בהסכמה שזוג אחד הולך לאבא, (שמאז אני מרבה לכנות אותו "קשיש", כמובן בצחוק), וזוג אחד אשר נחלוק כל המשפחה.

למחרת בבוקר, בוקר חג למעשה, התעוררנו אבא, אמא ואני והתארגנו בשקט כושל (יש טענות ממקור ראשון שאומרות שהערנו את הבנות כמה וכמה פעמים) וכהסתיימו הסידורים, יצאנו לדרך.

הטיול התחיל כמתוכנן. יצאנו עם ירקות ופירות, פסטרמות וגבינות, לחמים ומתוקים. הלכנו קצת יותר מחצי שעה לצד השני של העיר והגענו לתחנת מוצא ליוצאים לטייל באזור, משם לקחנו רכבת שעולה על ההר. תוך מבט אחד סביב קולטים שממוצע המטיילים הם בני כ60.. לא נורא. כבר בסוף הרכבת מגיעים לגובה ונוף מרשים, כאשר מלפניך ניצבת סיפלד, ונהר יפה מאוד משמאל שאבא איתר כנהר האין. וכמובן המון המון הרים נורא יפים. אחרי עצירה לקפה חזק ואפל שטרודל לא איכותי (שלפחות עזר לאבא בתחום הארגיה), כוונו לעלות על רכבל שעולה עד גובה 1800 (בערך)

 עלינו ברכבל קטן וצפוף באנשים, ושוב ניצב בפנינו נוף מקסים. אחרי קצת אדג'סטינג של המקלות הליכה והתיקים, יצאנו לדרך אחרי כל הסבים-סבתות. ההליכה הייתי טיפוס מתון יחסית אך מאוד מהנה בעיקר בזכות הנוף המרשים משני הצדדים. אחרי כשלושת-רבעי שעה הגענו לפסגה הראשונה בגובה 2220, עדיין מלאי מרץ.

הפסקונת קטנה והמשכנו. בהמשך ירידות ועליות מתונות וקלות יחסית, אך אחרי עיקול חריף, רואים עלייה קשה מאוד לאורך צדו של ההר. תוך רבע שעה אנחנו כבר שם. אני ראשון, תופס מרחק מהקשיש ואשתו. כבר עייפים וכואבים קצת אבל הכול הולך טוב מאוד.  

מתנשפים, זוללים תמרים ושוקולדים ויוצאים שוב. הפעם לעלייה קשה מאוד, כ200 מטר תלולים לפסגה השנייה. "זה אלפים!" זה כל מה שעובר לי בראש ככל שאני מטפס ומאוד נהנה. בעזרת המקלות, שברפטטיביות אבא הצהיר שהיו השקעה חכמה ונבונה, הגעתי ראשון לפסגה (גובה 2370!) ונשמתי את הכול פנימה. זה נורא כיף, לעמוד על גג העולם, לנשום את האוויר ואת הנוף, לראות את הציפורים ואת העננים בגובה העיניים ולהיות מסוגל לומר לעצמך שהגעת לנקודה הזו בכוחות עצמך (ובעזרת רכבל-רכבת). אבא הגיע ואז גם אמא, ובלי שעבר יותר מדי זמן אני ואמא החלטנו כבר לרדת לכיוון בקתה וגבעה סמוכה שם אפשר לעשות הפסקת צהריים, כי בכל זאת, אוכל. הירידה הייתה לא יותר קלה מהעלייה, במיוחד כי הייתה תלולה באותה מידה.

עלינו לגבעה שמעל הבקתה ופרסנו ארוחת צהריים. על אף השמש המאוד חזקה, והחום מהפעילות, אי אפשר לשכוח שבכל זאת אתה בגובה 2300 ומשהו כמו 12 מעלות צלזיוס. הסלבטנו חבל על הזמן, אכלנו, צילמנו תמונות, צחקנו ואז הגיע איזושהי... אממ... נקודת מפנה?

ובכן, לפי מה שאני ואמא הבנו, התוכנית הייתה להתחיל לרדת את ההר בשביל שהולך לכיוון סייפלד, ואם נרצה בדרך יש תחנת רכבל שיכולה לקחת אותנו חזרה לנקודת התחלה ומשם לרדת בעוד רכבל-רכבת (מה שמצא חן מאוד בעיניי אמא, שכבר הספיק לה פחות או יותר). אך אבא חפץ במשהו טיפה יותר הרפתקני..(הכול פה בלי הגזמה) : ללכת לחלוטין בכיוון הנגדי, הליכה שהיא משהו כמו פי 3 מה שכבר הלכנו, ירידה מההר בכיוון השני לתוך עמק שנגמר בכפר במרחק 8 קילומטר מסייפלד. לא בצחוק. אבא הוא כזה, דרימר גדול שמאמין בו ובנו. (כנראה שגם באופיר ושירה הוא מאמין, כי בכל פעם הוא אמר "נו באמת, שירה הייתה מסוגלת לעשות את זה כמו גדולה" "אופיר הייתה נהנית מזה" וכו'). בכל מקרה, למרות שניסינו לשכנע את אבא ללכת לדרכו וליהנות, הוא בכל זאת החליט שהוא מעדיף להיות איתנו.

אז ירדנו את ההר בהליכה שהתחילה בסדר, לא תלולה מידי אבל די קשה. הגענו לנקודת רכבל, אך אמא כמו גדולה החליטה שיכולה למשוך עד הסוף, החלטה שבדיעבד שלושתנו אולי היינו משנים. אז המשכנו הלאה.

אמרתי נקודת מפנה, נכון? ובכן, העניניים התחיל לרדת למטה, ליטרלי. הגענו לחלקת דשא גדולה שבה בחורף יש סקי כנראה ממש מקצועי, כי המורד היה ממש ממש תלול. והוא כנראה היה השביל שלנו. בהתחלה זה עוד היה סביר, אך באיזהשהו שלב מגיע חלק ענק של דשא, ממש מורד סקי כמו בתחרויות, רק בלי שלג, ובלי המקלות סקי. בהליכה. בשלב זה אמא כבר הייתה ממש על שברון פיסי, והאמת היא שגם אני ואבא היינו חלודים וכואבים, אבל לא הייתה ברירה. אז ירדנו, וירדנו, וירדנו ועוד קצת-אבל-בעצם-הרבה ירדנו, עד שבסוף הגענו (תודה לאל) לשביל שעוקף את המדשאה מהצדדים ולכן הוא טיפה פחות תלול. המשכנו עוד ועוד, עד שאחרי המון זמן, הגענו לנקודת התחלתנו. מה שאומר שעשינו בהליכה ירידה של כ1100 מטר, מה שאותי עשה מאוד גאה. ובעיקר מבולבל, כי במבט אל הפסגה באמת קשה מאוד להאמין שהרגע ירדת משם! עד לפה. זה עוד יותר בולט אחרי שאתה הולך את כל העיר חזרה לקאמפינג, תשוש אחושרמוטה, אבל מבסוט אחושרמוטה (אני לפחות.) אתה מסתכל אחורה אל ההר, שולח תמונות לחברים ובאמת מרגיש צורך להשוויץ, כי זה שווה משהו. אמא עוד הספיקה לנצח אותי שוב בפינג-פונג, ואכלנו עוד מנה איטלקית (מכינים את עצמנו לקראת איטליה). וזהו. הלכנו עד לשם, חזרנו עד לפה. לא משהו מיוחד.. 

מילה משירה 

Ok so ophir and I woke up at 9:35(after Dad, Ido and Mom left for their walk.)

We made my bed (I have a folding bed that turns to a table) ate cereal and went to the shower. we had som free time, ate lunch at 1:45 and then had more free time. At 2:45 we went to the bus station we got on the bus ( I forgot to say we went to the town center.) 

Wen we got there we started hanging out. 

we sou this really cool ice creme place. we kept walking and decided to get a milk shake together so  we ordered and drank. 

We got tired of walking so we went to the bus station. Ophir  had a little problem with the bus map numbers. There was one bus that went in loops. There were 23 stations. we were at the 22 station and we needed to go to 20 so from 22 we went to 23,1,2,3,4,5,6,7,8,9,10,11,12,13,14,15,16,17,18,19 and 20.

actually pretty fun even though it was 45 mins so we went bake to the camp we played ping pong. Mom Dad and Ido came, we chillaxed, ate diner and did our own stuff and went to slip.