טיול הררי בדולומיטים

יום רביעי, 11.9.13, קולפוסקו, הרי הדולומיטים.

"הרים מחודדים מכוסים בשכבה דקה של שלג, כפרים שרויים באמצע יערות וביניהם נהרות מתפתלים, כל סיבוב נגלה בפניך הגלויה הכי מדהימה שתוכל למצוא". על זה סיפר לי אבא בזמנו, אי שם באחת הנסיעות שלנו מאיפהשהו לאנשהו. הוא סיפר לי על מעלליו בצפון איטליה, בהרי הדולומיטים. אז למעשה בכלל לא הכרתי את השם. לכן כל מה שהיה לי לדמיין לגבי הדולומיטים היה משאבא צייר לי בראש. סיפר על נסיעה ארוכה עם חבר לאורך הגבול הצפוני של איטליה, על שבאחד הימים, בזמן הסיאסטה, נסע בכפר, וחיפש מקום לאכול צהריים. הכול היה סגור,אך אחרי כמה זמן מצא משפחה נחמדה שהכניסה אותו לביתם והביאה לו לחמים וגבינות ופסטה ומרק ויין ביתי שבחייו לא טעם. בקיצור, משהו די נהדר. אז אפשר היה להניח שהציפיות שלי מהדולומיטים יהיה גדולות.

                                              לא, אלה לא תמונות שהוצאתי מגוגל, בחיי.

הן נענו. פסטות ויין לא קיבלנו, אך את זה אבא כבר יכול לסדר לנו בתוך הקראבן המצ'וקמק. כל השאר הוגש לנו על מגש של כסף. ביום שלישי, העשירי לחודש, הגענו לקמפינג ליד כפר בשם קולפוסקו באחה"צ גשום ומעונן. המקום הוא בסיס די טוב לצאת לטייל באזור, מכל צד. אבל המזג אוויר, לא היה משהו. אף על פי כן, אבא החליט שלא משנה מה יהיה יוצאים לטייל מחר, כי בכל זאת, חייבים לחוות את הדולומיטים. "אתה בא?" שאל. בלית ברירה, עניתי כן. שיהיה ברור, זה שלא רציתי ללכת, אבל שילוב של המזג אוויר והעייפות גרם לי לא להתנפל על הרעיון, והאפשרות של להשאר בקמפ ולשחק כל היום טניס שולחן עם אמא ולישון ולקרוא הייתה נראית לי סבירה פלוס. אבל בכל זאת, דולומיטים, ואבא, והרים-מכוסים-שלג וכל העסק. אז התשובה הייתה כן. (אבא, אני מנחש שאתה עכשיו מגלה את זה, מצטער...).

אז למחרת בבוקר (יום רביעי, ה11 לחודש) יצאנו למרות שלא הייתי עם לב שלם במבצע. מה ששיפר את מצבי היה שהמזג אוויר היה לא יאמן ובעיקר לא צפוי, יום שמשי מקסים עם מעט עננים, אך ביניהם ענן אפור כהה מעל ההר אליו כיוונו לטפס. התוכנית הייתה ללכת קילומטר ולחפש את הרכבל שיקח אותנו ל  “Jimmy’s Hut”. כן, אתם שומעים נכון, זהו שמו. מג'ימיס עולים להר ואז יורדים. ככה פשוט. אחרי קצת סיבוכים שעוד יותר הוציאו לי את החשק, הגענו אל תחנת הרכבל. עלינו, ומה זה, פתאום, הגיע לי התאבון להליכה מדהימה. לא יודע מה נכנס בי, אך לפתע נכנסתי למומנטום ומצב רוח טוב ודווקא חיכיתי מאוד להגיע למעלה כבר ולהתחיל את ההליכה. הרכבל לקח אותנו לאורך העמק בו היינו, וכל הדרך הנוף היה משגע, אך נגלה בקרוב שהנוף שיגיע כשנגיע לבקתה מגמד את הנוף הזה כמו שהוא מתגמד לעומת הנוף בפסגה הראשונה וכו' וכו'. ככל שעלינו מבחינים בשכבת שלג דקה (כמו שהובטח לי) שירד בלילה ומכסה את כל הרכס והגבעות באזור, משהו פשוט מדהים. זהו, תביאו לי הליכה עכשיו, אני מחסל אותה. אבל קודם שוקו-קפה-התפעלות מהנוף ותמונות קצת (להשוויץ לבנות אחר כך).  Of we go!

שמעתי השבוע רמיזות ואמירות שמציינות שאני כותב באופן מפרט וארוך ומייגע, אז אני אנסה לקצר את זה. ההליכה הייתה מאתגרת, אבל מאוד מאוד מאוד מהנה, חצי מהזמן לפחות כל צעד שלי ושל אבא מלווה בחיוך צרוף של אושר, הנוף משגע בריבוע, השביל 100מם, 100לף וכו', והחברה טובה. עשינו באמצע עיקוף קטן שכלל עלייה של 300 מטר לגובה 2700, פסגה מדהימה אבל שהירידה ממנה הייתה קשה מאוד, כל הדרך לשם ובחזרה בשלג, הידיים והרגליים קופואת ולא קשה בכלל להחליק, אבל ירדנו בשלום, עד שבסוף הגענו.

ההליכה הייתה בינתיים החוויה הכי טובה שלי מכל הטיול ובקלות רבה עוקפת כל הליכה שאי פעם עשיתי. היו הרים מחודדים מכוסים בשכבה דקה של שלג, כפרים שרויים באמצע יערות וביניהם נהרות מתפתלים, בכל סיבוב נגלה בפניי הגלויה הכי מדהימה שאוכל למצוא.