Me and her [pr. II]

הגענו ליום שני בבוקר.

We had awesome plans for Ido and dad to take hike while us gals travel the town nearby, hopping coffee houses and reading. But damn rain ruined my day.

כיוון שידענו שאחרי הצהריים יתבהר קצת, ותכננו ליסוע על הכביש הכי שווה באוסטריה בדרכנו לאיטליה (הגרוסלוקנר – את זה אני זוכרת!), מרחנו כמה שעות בבית קפה בעיירה. אופיר תספר מה קרה לי.

She slipped (because she was wearing crocs after a helluva rainy day) and fell on her ass.

תודה, אופיר

Any time Oma.

קצת התבהר, ויצאנו לדרך. שעולה המון כסף (שלושים ומשהו יורו). נסענו באמת בדרך יפהפייה, בגובה עצום, עם נופים מרהיבים.

Too bad we couldn’t see any of it because we were in a FREAKING CLOUD.

באמת לא ראינו ממטר. אבל האמנו לסיפורים שיש על הדרך, וראינו גלויות. ותמיד נוכל לספר שהיינו.

We reached some place that was near a very big glacier.

כיוון שהפסיק לרדת גשם והעננים קצת זזו, החלטנו לרדת אליו. ירידה מאד תלולה אבל נוחה. ובסוף צריך גם לחזור. בעליה. ירדנו. חלקנו.

I won’t sugar coat anything and admit I was cranky. Remember how I might’ve mentioned my dislike for climbing? It lives.

After climbing down toward the glacier and pouting the whole way: just thinking about the warm RV with my dear, dear, book waiting for me, (it should be mentioned the temp was bellow 10 degrees)

 I decided to screw it all and waltz back up by my lonesome and do as I please.

לא מדויק. אני זוכרת שאופיר פנתה אליי ואמרה שהיא מתכוונת לחזור, והיתה תחינה בקולה שאולי אחזור איתה. אבל אני לא נופלת פעמיים באותו טריק. המשכתי אול ד'ה ווי דאון.

היה מדהים, לא כמו החוויה שלהם בטיפוס למפל. למטה למטה למטה היה גליישר מדהים. עם צבעים של גליישר, ונהר עם צבעים של מים של גליישר שהפשיר.

 הטיפוס בחזרה היה מתיש וקשה, אבל היה שווה את זה. אגב, כשחזרתי ללודוויג, מצאתי את אופיר קפואה מקור שם. אבל קוראת.

I had a rocking time reading and munching on breadsticks. That is until my body temp (that was high due to the climb I had to do. Do not forget, I did climb down, just not all the way) dropped and I started hitting hypothermia.

משם נסענו לעיר ליאנץ. את זה אני זוכרת כי פשוט התחלתי לרשום לי בצד. זו היתה הפעם הראשונה שאכלנו ארוחת ערב בחוץ, כי תיכף עוזבים את אוסטריה, ואיך נחזור הביתה בלי לאכול שניצל וינאי בליאנץ. עידו בחר מקום. אכלנו, היה נחמד חוץ מהמנה שעידו הזמין (שניצל וינאי). הפעם חנינו בחניה של תחנת רכבת.

She did not mention that walking back from the restaurant, it begun to drizzle. Us being from Israel, we were naïve, thinking it’ll cease soon. But no. It started to rain. Then pour. Main problem was: we had no idea where we were and how to get back to dear old dry Ludwig. So we ran. In the rain. Through puddles. In weird directions. Getting soaked.

הבהרה. אני לא שכחתי לספר על הדרך חזרה ללודוויג. ידעתי שאופיר תצליח לספר את זה הרבה יותר טוב ממני. כל אחד והכישורים שלו.

We reached Ludwig, changed into dry cloths; tried spreading out our wet ones in the limited space available, and went to sleep.

הגענו ליום שלישי בבוקר. התחלנו ליסוע לכיוון איטליה. ממש על הגבול ראינו את המפעל של לואקר. מאד התרגשתי והחלטנו לעצור שם ולהראות לילדים לאן הגענו. אופס. הילדים עוד ישנו בזמן הזה, מה שמסגיר את העובדה הנוראית שאנחנו הורים לא אחראיים, ונתנו לילדים לישון במיטות שלהם בזמן שיצאנו לדרך.

We love it.

חצינו לאיטליה. אבל זה עוד לא ממש איטליה, כי מדברים שם בעיקר גרמנית. מבלבל. נסענו במיוחד למקום שאוכלים שם אפל-שטרודל. אני יודעת שזה נשמע מוזר לאכול אפל שטרודל באיטליה, אבל כל הניסיונות שלנו באוסטריה נכשלו, ומצאנו אינדיקציה שהמקום הספציפי הזה ממש ממש ממש שווה, ובכלל הבלבית הוא במקור אוסטרי.

We ended up eating pizza.

Let me explain ourselves: while on the search for the strudel, it started to drizzle. Remember the last time that happened? we learn from our mistakes. So we searched for cover. There was none. We saw a bunch of people huddle up somewhere, so we followed suit. We crammed ourselves into the little nook of a store they were all trying to get in, thinking we we’re all on the same page – looking for cover from the rain. Later it turned out we were in line to eat pizza.

אז אכלנו פיצה.

We’re easily pressured…

נראה לי שזהו. זה היה אתמול, יום שלישי. על היום כבר ממש אין לי כוח לכתוב. אולי אופיר?

I froze to death.

So did Ido.

While Shira and the folks were snuggly and warm in their IKEA blankets, Ido and I had to make do with our effing 1CM sleeping bag wanna be blanket while the temp outside dropped like mad.

We would’ve cried if it weren’t feared to freeze on our faces.

וזהו.

Jesus that was longer than Ido’s...

 Bye.