יום רביעי ה-4 לספטמבר שזה היום השני הרשמי שזה גם ערב ראש השנה ליהודים

בוקר בקרוואן זה לא פשוט. זה ידוע מימים ימימה. ההורים קמים מוקדם, הילדים רוצים לקום באחת עשרה – אבל בקרוואן יש תלות הדדית כואבת. זה לא עובד ככה. אי אפשר לצאת לפני שהופכים את הקרוואן בחזרה מבית לאוטו. חוץ מלהתנתק מהחשמל, לסגור את הגז, להכניס את שולחן הקמפינג וחמשת הכיסאות בחזרה לתא שלהם מאחור ולסגור את ה"אוניניג", זה כולל בעיקר את הפיכת המיטה של שירה בחזרה לספסלים של אוטו עם חגורות בטיחות, והכנסת כל החפצים שמטיילים למקומות בטוחים. זה לא פשוט כי אף פעם לא רואים את הכל, אלא כשמתחילים ליסוע ודברים מתחילים לעוף. זה פחות נורא אם כל הבגדים של שירה נופלים מהארון על הראש של אופיר, זה יותר נורא אם צלחות הקרמיקה עפות מהארון שלא נעול.

כיוון שההתארגנות הזו לוקחת זמן (כשהתחלנו לפני שנים, זה היה לוקח שלוש שעות (!!!), היום זה לוקח פחות משעה), חייבים להתחיל את הבוקר בשעה סבירה ולא ב-11. עוד אין אסטרטגיה ברורה איך פותרים את המתח הזה מול הילדים (איומים, תחנונים, סיכומים מראש, שוחד, הפעלת סמכות הורית).

 בבוקר הספציפי הזה, לקראת שמחת השנה החדשה, למזלם הרב של הילדים עמית ואני קמנו מוקדם ויצאנו לרוץ. הילדים הרוויחו לפחות עוד שעה. זה היה ברור שהם לא באמת ישנים כשאנחנו התארגנו לצאת, כי בקרוואן כזה קטן אי אפשר ששני אנשים יתלבשו ויתארגנו והאחרים ממש ישנו, אבל הם עשו כאילו הם עוד ישנים, אנחנו עשינו כאילו אנחנו חושבים שהם ישנים וכולם היו מבסוטים.

כשחזרנו מהריצה, הקרוואן היה כבר מוכן לתזוזה והילדים כבר ישבו חגורים במקומות שלהם.

היינו מתים.

הכל נשאר כמו כשעזבנו, הילדים כבר נרדמו בחזרה, והתחיל נוהל הבוקר... כסיימנו להתארגן, נפרדנו מבווריה, והתחלנו לעשות את דרכנו לטירול שבאוסטריה. קצת טעינו בדרך, קצת חזרנו ותיקנו. הגענו לעיירה אוסטרית חביבה, seefeld, שיושבת למרגלות הרי הטירול. מכל הכיוונים. הסתובבנו בעיירה, אכלנו גלידה, התרגשנו מכך שיש ווי-פיי באויר החופשי (בינתיים אנחנו נתקלים בבעיות קשות לגלוש).

 והלכנו להתמקם בקמפ שנמצא ליד.

באופן חריג אנחנו, ההורים, הסכמנו שתהיה שעה חופשית לכל אחד – שזה אומר שכל אחד יכול לעשות מה שבא לו. אין עבודות נקיון, שטיפת כלים מהצהריים, כביסה, בישול, ארגון, פתיחה, סגירה וכולי - אירוע חריג בהווי הקרוואן...

 זה מה שעידו ואני עשינו בזמן החופשי. די ברור מה אופיר עשתה. שירה צילמה אותנו ואת הנוף מהקמפ

לאחר מכן התארגנו כולנו לארוחת החג (שזה אומר שעמית מבשל וכל השאר ממשיכים להסתלבט). העניין הוא שהקרוואן כל כך צר, שכל מה שנעשה בקרוואן, נעשה באופן טורי. חריג שאפשר לעשות שתי פעולות באותו זמן. כשעמית עומד ומבשל אפשר רק להיות במיטות, להתחבא בשירותים, להסתובב בחוץ, או לשחק (הילדים ואני) משחקי קופסא סביב השולחן (עוד לא הגענו לזה בינתיים). אין ברירה. אחר כך אנחנו מפצים אותו, והוא ממילא נהנה...

חגיגיים ומצוחצחים התיישבנו לארוחת החג. כיוון שרק ארבעה יכולים לשבת בשני הספסלים מסביב לשולחן, עמית ישב על כיסא מתקפל לא מאד איכותי, ולא הפסיק להתקפל פנימה לתוך הכיסא. את חלקנו זה הצחיק. ברכנו לפי מה שזכרנו, טבלנו תפוח בדבש עם ג'ינג'ר,

שרנו שירי חג (כמעט שכחנו לשיר, אבל פתאום עידו אמר "רק שלא נשיר שירים") וטרפנו את האוכל המדהים שעמית הכין.

אחרי כן, כל אחד היה צריך לברך את עצמו (!) – שלושה דברים שהוא מאחל לעצמו לשנה הקרובה. צ'יזי אבל עובד!!! ובאמת אחרי הצחוקים, הציניות והמבוכה, כל אחד אמר שלושה דברים שהוא מאחל לעצמו. חוץ מעידו שקיבל רשות מיוחדת בגלל מצבו (ילד סנדויץ מקופח ורגיש) להגיד חמישה דברים. זה היה מאד מאד מרגש. אני הייתי עם דמעות בעיניים.
זה הזכיר לאופיר את כל הצרות שלה בחיים העתידיים, בעיקר שזה אולי הטיול האחרון שלנו כי מי יודע מה צופן לה העתיד. וזה גרם לבת הדרמטית שלי למרר בבכי.

הלכנו לישון שבעים, מרוצים ומאד מאד עייפים.

אבל לא לפני ששירה ואני הלכנו לשטוף את כל הכלים מהארוחה בחדר שטיפת כלים שיש בקמפ שנמצא חצי קילומטר מהקרוואן (ככה זה כשאתה רוצה להתבודד וחונה רחוק מהפסיליטיס). שיהיה ברור שלשטוף כלים זה לא כמו לשטוף כלים בבית. לשטוף כלים זה אומר גם לייבש אותם היטב ומיד להחזיר אותם למקום הטבעי שלהם. מי אמר שזה פשוט להסתובב עם קרוואן?! 

שנה טובה לכל עם ישראל!!!