יום חמישי, 5.9.13 – סיפלד, טירול, צפון אוסטריה

הגיע הרגע אליו חיכה אבא בכיליון עיניים, התכלית העילאית של הטיול, האמ-אמא של הרגעים, הטרק הראשון! כן, זה נכון, יצאנו הבוקר למסע באלפים של אוסטריה.

אתמול הגענו לעיר ההררית המקסימה שאנחנו בה,  Seefeld in Tirol, שבה הסתובבנו (אמא כבר סיפרה על זה). הבנות הלכו לקנות גלידה ואני ואבא נכנסו בהתלהבות לחנות הספורט-טיולים המקומית (עיר זו היא גן עדן לכל חובב הליכות, אופניים, סקי, גולף, רכיבת סוסים, גלישה ברוח, צניחה חופשית ועוד ועוד). יצאנו מרוצים עם שני זוגות של מקלות הליכה יחסית רצינים בהסכמה שזוג אחד הולך לאבא, (שמאז אני מרבה לכנות אותו "קשיש", כמובן בצחוק), וזוג אחד אשר נחלוק כל המשפחה.

למחרת בבוקר, בוקר חג למעשה, התעוררנו אבא, אמא ואני והתארגנו בשקט כושל (יש טענות ממקור ראשון שאומרות שהערנו את הבנות כמה וכמה פעמים) וכהסתיימו הסידורים, יצאנו לדרך.

הטיול התחיל כמתוכנן. יצאנו עם ירקות ופירות, פסטרמות וגבינות, לחמים ומתוקים. הלכנו קצת יותר מחצי שעה לצד השני של העיר והגענו לתחנת מוצא ליוצאים לטייל באזור, משם לקחנו רכבת שעולה על ההר. תוך מבט אחד סביב קולטים שממוצע המטיילים הם בני כ60.. לא נורא. כבר בסוף הרכבת מגיעים לגובה ונוף מרשים, כאשר מלפניך ניצבת סיפלד, ונהר יפה מאוד משמאל שאבא איתר כנהר האין. וכמובן המון המון הרים נורא יפים. אחרי עצירה לקפה חזק ואפל שטרודל לא איכותי (שלפחות עזר לאבא בתחום הארגיה), כוונו לעלות על רכבל שעולה עד גובה 1800 (בערך)

 עלינו ברכבל קטן וצפוף באנשים, ושוב ניצב בפנינו נוף מקסים. אחרי קצת אדג'סטינג של המקלות הליכה והתיקים, יצאנו לדרך אחרי כל הסבים-סבתות. ההליכה הייתי טיפוס מתון יחסית אך מאוד מהנה בעיקר בזכות הנוף המרשים משני הצדדים. אחרי כשלושת-רבעי שעה הגענו לפסגה הראשונה בגובה 2220, עדיין מלאי מרץ.

הפסקונת קטנה והמשכנו. בהמשך ירידות ועליות מתונות וקלות יחסית, אך אחרי עיקול חריף, רואים עלייה קשה מאוד לאורך צדו של ההר. תוך רבע שעה אנחנו כבר שם. אני ראשון, תופס מרחק מהקשיש ואשתו. כבר עייפים וכואבים קצת אבל הכול הולך טוב מאוד.  

מתנשפים, זוללים תמרים ושוקולדים ויוצאים שוב. הפעם לעלייה קשה מאוד, כ200 מטר תלולים לפסגה השנייה. "זה אלפים!" זה כל מה שעובר לי בראש ככל שאני מטפס ומאוד נהנה. בעזרת המקלות, שברפטטיביות אבא הצהיר שהיו השקעה חכמה ונבונה, הגעתי ראשון לפסגה (גובה 2370!) ונשמתי את הכול פנימה. זה נורא כיף, לעמוד על גג העולם, לנשום את האוויר ואת הנוף, לראות את הציפורים ואת העננים בגובה העיניים ולהיות מסוגל לומר לעצמך שהגעת לנקודה הזו בכוחות עצמך (ובעזרת רכבל-רכבת). אבא הגיע ואז גם אמא, ובלי שעבר יותר מדי זמן אני ואמא החלטנו כבר לרדת לכיוון בקתה וגבעה סמוכה שם אפשר לעשות הפסקת צהריים, כי בכל זאת, אוכל. הירידה הייתה לא יותר קלה מהעלייה, במיוחד כי הייתה תלולה באותה מידה.

עלינו לגבעה שמעל הבקתה ופרסנו ארוחת צהריים. על אף השמש המאוד חזקה, והחום מהפעילות, אי אפשר לשכוח שבכל זאת אתה בגובה 2300 ומשהו כמו 12 מעלות צלזיוס. הסלבטנו חבל על הזמן, אכלנו, צילמנו תמונות, צחקנו ואז הגיע איזושהי... אממ... נקודת מפנה?

ובכן, לפי מה שאני ואמא הבנו, התוכנית הייתה להתחיל לרדת את ההר בשביל שהולך לכיוון סייפלד, ואם נרצה בדרך יש תחנת רכבל שיכולה לקחת אותנו חזרה לנקודת התחלה ומשם לרדת בעוד רכבל-רכבת (מה שמצא חן מאוד בעיניי אמא, שכבר הספיק לה פחות או יותר). אך אבא חפץ במשהו טיפה יותר הרפתקני..(הכול פה בלי הגזמה) : ללכת לחלוטין בכיוון הנגדי, הליכה שהיא משהו כמו פי 3 מה שכבר הלכנו, ירידה מההר בכיוון השני לתוך עמק שנגמר בכפר במרחק 8 קילומטר מסייפלד. לא בצחוק. אבא הוא כזה, דרימר גדול שמאמין בו ובנו. (כנראה שגם באופיר ושירה הוא מאמין, כי בכל פעם הוא אמר "נו באמת, שירה הייתה מסוגלת לעשות את זה כמו גדולה" "אופיר הייתה נהנית מזה" וכו'). בכל מקרה, למרות שניסינו לשכנע את אבא ללכת לדרכו וליהנות, הוא בכל זאת החליט שהוא מעדיף להיות איתנו.

אז ירדנו את ההר בהליכה שהתחילה בסדר, לא תלולה מידי אבל די קשה. הגענו לנקודת רכבל, אך אמא כמו גדולה החליטה שיכולה למשוך עד הסוף, החלטה שבדיעבד שלושתנו אולי היינו משנים. אז המשכנו הלאה.

אמרתי נקודת מפנה, נכון? ובכן, העניניים התחיל לרדת למטה, ליטרלי. הגענו לחלקת דשא גדולה שבה בחורף יש סקי כנראה ממש מקצועי, כי המורד היה ממש ממש תלול. והוא כנראה היה השביל שלנו. בהתחלה זה עוד היה סביר, אך באיזהשהו שלב מגיע חלק ענק של דשא, ממש מורד סקי כמו בתחרויות, רק בלי שלג, ובלי המקלות סקי. בהליכה. בשלב זה אמא כבר הייתה ממש על שברון פיסי, והאמת היא שגם אני ואבא היינו חלודים וכואבים, אבל לא הייתה ברירה. אז ירדנו, וירדנו, וירדנו ועוד קצת-אבל-בעצם-הרבה ירדנו, עד שבסוף הגענו (תודה לאל) לשביל שעוקף את המדשאה מהצדדים ולכן הוא טיפה פחות תלול. המשכנו עוד ועוד, עד שאחרי המון זמן, הגענו לנקודת התחלתנו. מה שאומר שעשינו בהליכה ירידה של כ1100 מטר, מה שאותי עשה מאוד גאה. ובעיקר מבולבל, כי במבט אל הפסגה באמת קשה מאוד להאמין שהרגע ירדת משם! עד לפה. זה עוד יותר בולט אחרי שאתה הולך את כל העיר חזרה לקאמפינג, תשוש אחושרמוטה, אבל מבסוט אחושרמוטה (אני לפחות.) אתה מסתכל אחורה אל ההר, שולח תמונות לחברים ובאמת מרגיש צורך להשוויץ, כי זה שווה משהו. אמא עוד הספיקה לנצח אותי שוב בפינג-פונג, ואכלנו עוד מנה איטלקית (מכינים את עצמנו לקראת איטליה). וזהו. הלכנו עד לשם, חזרנו עד לפה. לא משהו מיוחד.. 

מילה משירה 

Ok so ophir and I woke up at 9:35(after Dad, Ido and Mom left for their walk.)

We made my bed (I have a folding bed that turns to a table) ate cereal and went to the shower. we had som free time, ate lunch at 1:45 and then had more free time. At 2:45 we went to the bus station we got on the bus ( I forgot to say we went to the town center.) 

Wen we got there we started hanging out. 

we sou this really cool ice creme place. we kept walking and decided to get a milk shake together so  we ordered and drank. 

We got tired of walking so we went to the bus station. Ophir  had a little problem with the bus map numbers. There was one bus that went in loops. There were 23 stations. we were at the 22 station and we needed to go to 20 so from 22 we went to 23,1,2,3,4,5,6,7,8,9,10,11,12,13,14,15,16,17,18,19 and 20.

actually pretty fun even though it was 45 mins so we went bake to the camp we played ping pong. Mom Dad and Ido came, we chillaxed, ate diner and did our own stuff and went to slip.